מדי שנה מפרסמים העיתונים הכלכליים בישראל מדרגים ורשימות של צעירים מבטיחים. יש רשימה של עד גיל 30 ויש עד גיל 40, יש נשים מובילות ויש ויש. לפני מספר ימים פורסמה רשימת הצעירים המבטיחים עד לגיל 40. ברשימה היו שניים שמשתייכים למגזר החרדי, אחד מהם הוא ראש עיריית אלעד ישראל פרוש.

עיתונאי גלובס, דרור פויר, ערך איתו שיחה ארוכה ממנה אנו מביאים פה ציטוטים.

"פרוש, איש עדין וגדל מידות, אמנם טוען שהוא בכלל לא רצה בזה ושכל רצונו היה ללמוד בישיבה – אבל למשפחה, למפלגה ולגנטיקה היו תוכניות אחרות בשבילו. הוא שירת ביחידה לזיהוי חללים ובקצין העיר ("גירדתי אנשים עם שפכטלים בפיגועים", הוא אומר ומראה בגאווה תעודת הצטיינות שתלויה על הקיר בלשכתו), ואחרי שחרורו החל בפעילות ציבורית. "הם לא חלמו שאלך לפוליטיקה", הוא מתייחס למשפחתו. "למדתי, חמי החזיק אותי כלכלית, עד שיום אחד חבר נכנס לכלא, והבנתי שיש ציבור שלנו בכלא, וצריך ללכת לשם".

פרוש הקים עמותה בשם "חיים לנפש", שעזרה לאסירים וגם לחולים סופניים ותשושי נפש, מה שעזר מאוד להעלות את המודעת למחלות נפש במגזר החרדי – "בחברה שלנו זה היה פיל בחדר. הייתי מכור לדבר הזה. זו הייתה העסקנות שלי. אשתי הייתה הורגת אותי, כל החגים הייתי בבתי כלא".

ופוליטיקה?

"לא חלמתי על פוליטיקה, עד שיום אחד כתבו לסבא שלי שצריך עזרה באלעד, ופשוט שלחו אותי הנה".

זה היה בשנת 2008 (פרוש הוא יליד 1980) כשמאחוריו ותק פוליטי מסוים: בגיל 26 כבר שימש כמנכ"ל אגודת ישראל בירושלים. פרוש נבחר לכהן כסגן ראש עיריית אלעד, כנציג החסידים (אוכלוסיית העיר מורכבת מ-60% ספרדים, 20% ליטאים, 20% אחוז חסידים ו-10%דתיים לאומיים – "וכן", אומר פרוש, "אני יודע שזה יותר ממאה, אבל יש זליגה מפה לשם").

באוקטובר 2013 ניצח אחרי מערכת בחירות סוערת את מועמד ש"ס ונבחר לראש העיר בגיל 33. הוא קיבל עיר בגירעון של עשרות מיליוני שקלים עם חשב מלווה, פיטר והחליף את כל צמרת העירייה, ויצא למלחמה על האיזון התקציבי של העיר: מתרומות ועד להשגת מקורות הכנסה (כמו ארנונה מסחרית) – ונראה שהוא בדרך הנכונה.

הוא הבכור מבין 12 אחים. אף אחד מהם, לדבריו, לא בפוליטיקה. "התחברתי לספרדים ולאוכל שלהם, תאמין לי. הייתי צריך להיכנס לזה, בחיים לא פגשתי ספרדים קודם. החום שלהם… האמת, הציבור שהביא אותי הנה קצת כעס עליי".

הדבר המרשים ביותר בפרוש – ראש העיר הצעיר ביותר בישראל, בעיר הצעירה ביותר בישראל (עם כ-65% מתחת לגיל 19 ויותר מ-1,800 לידות בשנה) – זו הפתיחות והכנות שלו; האיש לא מטאטא שום בעיה ושום קונפליקט מתחת לשטיח. הוא מדבר על העוני בעירו המדורגת 2 מתוך 10 בדירוג החברתי-כלכלי (השכר הממוצע בעיר הוא טיפה יותר ממחצית השכר הממוצע בישראל, למרות אחוזים גבוהים של יציאה לעבודה); על בעיות של נוער נושר, אלימות, סמים ופשע. "לצערי, נפלנו פה", הוא אומר, "יש המון סמים, המון 'נייס גאי'. לקחתי את הילדים האלה עליי. יש המון ילדים שנפלטו. אני מסתובב בלילות מחפש אותם, לוקח ועוזר להם. מי שעושה בגרות, אני מסדר לו עבודה".

הסמים והאלימות באלעד נותנים פתח הצצה לאחת הסוגיות הגדולות בעולם החרדי: מעמדם של בעלי התשובה. ובכן, הוא נמוך יותר מנמוך – בקבלה לישיבות, בשידוכים, במה לא, ובאלעד יש ציבור גדול כזה. "רבים מהם יוצאי בת ים, פרדס כץ וכדומה", אומר פרוש. ולא פעם קורה שההורים חוזרים בתשובה, לפעמים יושבים בכלא, אבל הילדים לא, וזה מה שיוצר את הבעיות. אבל פרוש, כאמור, לא מטאטא. "צריך לדבר על הכול", הוא אומר, "וצריך להילחם על הילדים. כל ילד הוא יהלום. עץ מבוגר שקרה לו משהו, אתה כורת, אבל עץ צעיר אתה עדיין יכול ליישר".

הדרך של פרוש היא לבנות ולהקים את כל מה שחילונים לא מצפים למצוא בעיר חרדית, שמפתיעה בניקיון שלה, ודאי ביחס לערים חרדיות אחרות, שכל אחת מכוערת יותר מקודמתה. הוא בונה פינת חי ואמפיתיאטרון וחוות סוסים ("נערים שלנו ידריכו שם"), ובפעם הראשונה במגזר החרדי: הוא בונה בריכת שחייה. לפי הדרכת הרבנים, הבריכה תהיה תת קרקעית, ומעליה ייבנו ספרייה ואולם אירועים. פרוש מראה את המצגת בחדווה ובגאווה, ומבטיח שבתוך שנה וחצי אפשר יהיה להשתכשך. "חשוב לדאוג לשעות הפנאי של הילדים", הוא אומר, "לתורה יש פה מספיק זמן ומספיק מקום, ברוך השם".

בנוסף, הוא גם משקיע המון בדברים שנחשבים חילוניים למהדרין, כמו תזונה ("הציבור החרדי תמיד הצטייר כמי שלא דואג לבריאות, אבל לך באלעד היום, וכל ילד יגיד לך שחשוב לאכול ירקות בחמישה צבעים"); כמו מיחזור ("כל שנה אנחנו מכפילים את כמות המיחזור"); ואפילו בבטיחות בדרכים: "ילד מתחת לגיל תשע לא חוצה כביש לבד. אין ילד שלא יודע את זה. החלום שלי זה לעשות מה שאחרים לא יכולים לעשות. אני משתדל לקום בבוקר ותמיד להישאר עם החזון".

כמו כן, בעתיד תיפתח תחנת רכבת באלעד, כביש גישה נוסף ייסלל ומרכז מסחרי ייבנה. "זה הולך לנפץ כמה מיתוסים, אתה תיראה: אני הולך להקים פה מרכז, מרים אגם – למה, רק לחיים ביבס (ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות) מגיע אגם? סביב האגם נעשה שביל לאופניים, מסלולי ריצה, משהו מהמם, בתי קפה. כן, חרדים יושבים בבתי קפה. מה יש? מה קרה? אנחנו לא הולכים? אנחנו לא יושבים? מה אתה צוחק?".

"כרגע אני סיימתי עם המגורים – קודם כול, צריך לייצב את העיר כלכלית. בנו פה 8,000 יחידות דיור בלי תשתית של עבודה, של בילוי, של תרבות, כלום. יש פה צימאון לא נורמלי לתרבות. למדתי שבחמישים אלף שקל אתה מביא הצגה ומרים את כל העיר, מכיר את יוס'לה הקבצן?".

האמת שלא.

"אתה מפסיד, אחלה הצגה… כמו שיש ילד כאפות, אנחנו תמיד היינו עיר כאפות. די! גם התחלתי לעשות פה לפני כמה שנים טקסים ליום העצמאות וליום ירושלים. לא אהבו את זה כל-כך הרבנים והחרדים, היו הפגנות, אבל ברוך השם, תיראה", פרוש שולף תצלומים של טקסים הומי אדם. "עשרות אלפים באים. אחד משלושת הילדים החטופים שנרצחו היה תושב אלעד – איל יפרח. זה מאוד גיבש את העיר ומחק הבדלים בין דתיים לאומיים לחרדים".

ומה אתה עושה חוץ מפוליטיקה?

"הרבה תחביבים אין לי. אני אוהב ללכת לשמח. למדתי לנגן גיטרה, זה עוזר לי להתקרב לילדים"

תן לי את סדר היום שלך.

"קם בשש וחצי, רבע לשבע שחרית, אחר כך טובל במקווה – כל יום טובל. זה הזמן הכי טוב לפגוש את האנשים בעיר. לשמוע מה בוער ומה מציק. ככה הורדתי את מחיר הכניסה למקוואות מעשרה לשלושה שקלים. אחרי המקווה חוזר הביתה, לוקח ת'ילדים לגנים ולבתי הספר. 8.00 – שם אותם, הולך ללמוד חצי שעה. דף יומי. משהו שייכנס לראש. שמונה וחצי במשרד, עובד עד הערב.

"בערב – אירועים, לפעמים שבעה-שמונה אירועים בלילה (הוא מראה לי את היומן שלו ואני מתרשם שזה נכון). חוזר בחצות, ואז עושה עוד סיבובים בלילה לחפש את הנערים, לשבת איתם עד שלוש-ארבע בבוקר ככה. תמיד התחברתי לאנשים הלא נורמטיביים. גם באירועים אני יושב עם האנשים באולם ולא עם המכובדים, אתה צריך לראות אותי קופץ עם הילדים בשמחות. כזה אני".